ריצוף וחיפוי חדרים רטובים

משולש התקנים

כל תכנון ריצוף וחדר רטוב נשען על שלושה תקנים משלימים: ת"י 314 מגדיר את תכונות האריח עצמו, ת"י 1555 חלק 3 מגדיר את שיטת היישום של המערכת השלמה (דבקים, איטום, פוגות), ות"י 789 קובע את הסטיות המותרות בבנייה - כמו "Lipping" (הפרש גובה מותר בין אריחים סמוכים, לרוב עד 1 מ"מ).

תעודת הזהות של האריח

אריחים עוברים שריפה בתנור ומתכווצים מעט, ולכן המידה בפועל שונה מהנומינלית. קליבר - מידת ייצור מדויקת של אותה אצווה; ערבוב קליברים שונים גורם לפוגות "בורחות" וקווים לא ישרים. גוון (Tonality) - הבדלי צבע בין אצוות ייצור שונות; ערבובם יוצר רצפה שנראית מטולאת.

פורצלן מול קרמיקה: ספיגות מים

ההבדל הכימי המרכזי הוא ספיגות מים:

• גרניט פורצלן (קבוצה BIa) - נדחס בלחץ גבוה ונשרף עד לאטימות כמעט מלאה: ספיגות עד 0.5%. עמיד לקיפאון (לא מתפוצץ בחורף במרפסות), מתאים לחוץ ולחדרים רטובים.
• קרמיקה לחיפוי (BIII) - ספיגות מעל 10%, חלשה משמעותית - אסורה לריצוף, מתאימה רק לחיפוי קיר.

בטיחות ושחיקה

• מדד PEI (1-5) - עמידות זיגוג האריח לשחיקה. PEI 3-4 מתאים למגורים, ערכים גבוהים יותר לאזורים מסחריים/כניסות.
• מקדם החלקה R - R10 חובה במקלחונים, R11 במרפסות סביב בריכה. אריח מחוספס מדי לעומת זאת מקשה על הניקיון - יש למצוא איזון.

ריצוף טרצו

תערובת מלט ואגרגטים (חצץ) נבחרים, בעלת עמידות מכנית לעשרות שנים. מכיוון שהוא מבוסס צמנט הוא סופג - מחייב סילר לאטימה מפני כתמים (וחל איסור על ניקוי בחומצות חזקות, שהורסות את ההרכב הצמנטי). ניתן ללטש (פוליש יהלום) ולחדש לחלוטין לאחר שחיקה. פוגות: 2-6 מ"מ.

"האמבטיה הסמויה": למה רובה אינה איטום

הרובה (כוחלה) אינה חומר איטום. עם הזמן נוצרים בה סדקים נימיים עקב התפשטות והתכווצות תרמית. לכן ת"י 1555 חלק 3 מחייב ליצור ממברנה גמישה ואטומה לחלוטין מתחת לריצוף - "אמבטיה" סמויה שאוספת כל מים שמחלחלים דרך הרובה, לפני שהם מגיעים לתשתית הבניין.

שלבי ביצוע האיטום

הכנת תשתית → פריימר → רולקה (יציקה קעורה במפגש רצפה-קיר, עם רשת אינטרגלס לספיגת מאמצי מתיחה ומניעת סדיקה) → שתי שכבות איטום צמנטי משחתי ("שתי וערב"). חשוב: לקירות אנכיים משתמשים בחומר איטום צמנטי חד-רכיבי (אין כוחות תלישה אנכיים); לרצפה מתאים חומר דו-רכיבי גמיש יותר. שימוש בחומר הפוך (דו-רכיבי גמיש על קיר) יוצר קרום חלש שלא נושא את משקל האריחים והדבק - וגורם לתלישה.

חומרי איטום צמנטיים עדיפים על ביטומניים מתחת לריצוף: יש להם מקדם התפשטות תרמי דומה לדבקי הקרמיקה והטיח שיבואו מעליהם, ולא נוצרים "מאמצי גזירה" שגורמים לנשירה.

בדיקת הצפה - חובה תקנית

לאחר שהאיטום התייבש לחלוטין (כ-72 שעות), ממלאים את החדר במים בגובה 5 ס"מ ובודקים שהמפלס לא יורד (מעבר לאידוי סביר) למשך 48-72 שעות. רק לאחר עמידה בבדיקה מתחילים לרצף. הצפה מוקדמת מדי (לפני ייבוש מלא) עלולה לפגוע בהרכב הכימי של האיטום ולהרוס אותו.

שיפועים וניקוז

שיפוע חובה של 1%-2% (מינימום 1%) לכיוון פתח הניקוז. שיפוע תלול מדי (מעל 2%) יוצר אי-נוחות בעמידה וסכנת החלקה; שיפוע הפוך יוצר שלוליות בפינות. תעלות ניקוז קוויות (ליניאריות) מנירוסטה, צמודות קיר, מאפשרות שיפוע חד-כיווני אחיד ללא חיתוכי "מעטפה" אלכסוניים באריחים גדולים - אבל דורשות חיבור מדויק בין יריעת האיטום האינטגרלית של התעלה למערכת האיטום הכללית, והגבהת האריח בכ-1 מ"מ מעל מסגרת התעלה (לא ברובה, אלא בסיליקון/פוליאוריטן) כדי למנוע הצטברות מים.

הדבקה: "גב מלא" מול "פלאשים"

דבק צמנטי חייב להתאים לספיגות האריח: C1 לקרמיקה רגילה, C2 (מועשר בפולימרים) חובה לפורצלן בשל ספיגותו האפסית, ותוסף S1 לגמישות במשטחים גדולים או חשופים לתנודות תרמיות. שיטת ה"פלאשים" (גושי דבק נקודתיים) פסולה - יוצרת כיסי אוויר ו"אריחים חלולים" הנשברים תחת עומס. התקן מחייב "גב מלא" - יישום רטוב-על-רטוב עם מאלג' משונן, גם על התשתית וגם (במידת הצורך) על גב האריח.

תפרים ופרטי סף

פוגה ברוחב מינימלי 3 מ"מ. כל 25-30 מ"ר חובה תפר התפשטות החוצה את הריצוף והמדה, וכן תפרי הפרדה בהיקף החדר - ממולאים בחומר אלסטי (סיליקון/פוליאוריטן), לעולם לא ברובה קשיחה. במעברים בין סוגי ריצוף (או בדלתות חוץ) מותקן סף אלומיניום (3/30 מ"מ) שמסתיר את התפר, יוצר הפרדה תקנית, ומגן על קצה האריח מפני שבירה מכנית.